דף הבית| עידכוני ועד ומזכירות| ועדים וועדות| חינוך| חוגים| נוער| תרבות| לוח אירועים| לוח מודעות| טלפונים| צור קשר
יום שלישי, 02/09/2014

חדשות ומבזקים
לעידכון מספרי טלפונים, מיילים וכתובות באתר, נא לפנות לעירית פטר למייל: ipeter@iaa.gov.il תודה.

היכנסו למדור איכות הסביבה - שם תוכלו להתעדכן בכל הפעילויות שלנו הקשורות בחיסכון במים ובחשמל, ניקיון ומחזור וכמובן מעורבות בקהילה - " אל תגידו " לא ידענו...."

לחצו לצפיה בכל תוכנית התרבות השבועית מתוך האתר של מועצת שוהם

היכנסו למדור חוגים, התעדכנו אילו חוגים נפתחים ומתי, ימי רישום ושעורי ניסיון.

היכנסו ל"אלבומי תמונות", הוספנו תמונות חדשות לאלבום שבועות 60 שנה למושב (נשמח מאוד לקבל תמונות מיוחדות ולפרסם אותן באתר)

סיפורי תושבים

בדף זה תמצאו את כל כתבי החידה של משה ריביס כולל התשובות שכל אחת מהן מגלמת בתוכה סיפור שקשור לימים בהם הוקם המושב.

"רוץ בן סוסים רוץ ודהר...
רוץ במישור...
רוץ גם בכפר..."
החלף סו בשי וסי בשי
ותמצא סיבה טובה להיותנו כאן.
למרות הליכתם האיטית, דור המייסדים שהקים את המושב הולך ומתרחק מעימנו בצעדי ענק. לא רחוק היום בו נתור אחר מי מהם לשאול על מה שהיה ורק אז נבחין, להפתעתנו, כי איש מהם אינו עוד בקרבנו. ה"דור אשר לא ידע את משה [1]" - משפחות שזה לא מכבר הגיעו להתגורר כאן, אינן מכירות מספיק את המושב ואת הדמויות שבזכותן הגיע לתפארתו הנוכחית, דמויות שבעוד רגע קט ייעלמו מנופינו ועימם כל האנקדוטות, המעשים והמעשיות שאפיינו את תקופת הראשונים.
שותפות גורל של עשרות משפחות כה שונות האחת מרעותה שהתכנסו מגלויות עולם לאחר נדודים בארצות ניכר לדור יחדיו תחת קורת גג במושב אחד - כאן, אצלנו. אודים מוצלים, פליטים ונרדפים שלאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות של מדינת ישראל.
60 שנים של ב"יחד" הן לפחות 60 סיבות טובות למסיבה. אך השנה הזו במיוחד, להבדיל מהשנים שחלפו ואלו שטרם הגיעו, יש לזכור כי המסיבה אינה המטרה אלא האמצעי. המטרה העיקרית היא חיבור ויצירת קשר בין ישן לחדש, בין מייסדים לוותיקים, בין דור הביניים לדור ההמשך, דור העתיד. לא די בכך שביום מן הימים אולי נקרא על שמם את "רחוב או כיכר המייסדים". חגיגות ה- 60 לייסודו של המושב הן הזדמנות, אולי אחרונה, להכרת ההיסטוריה והסיפורים המיוחדים של טרום עידן הג'יפ והג'י.פי.אס. ויש לפחות 60 דרכים שונות לחגוג זאת. חידון מורשת, סרט, משחק חפש את המטמון, ארוחה רומנטית ביער ועוד רעיונות רבים ויפים. ההנאה במקרה זה היא אמצעי, כלי שבאמצעותו יכירו הצעירים ו"החדשים" את סביבת מגוריהם בדרך מעניינת, משחקית ומרתקת, ואילו הוותיקים, שרובם ספונים רוב העת בביתם, יזכו למידה מסוימת של הכרה והערכה. הכלל המנחה הוא לא לבזבז את ההזדמנות על ביצוע פעילויות שניתן לבצען בכל שנה ושנה וזאת במקום פעילויות שתהיינה ייחודיות לחגיגות ה- 60. יש לראות אם, במה וכיצד אפשר להשתמש על מנת להשיג את המטרה. מטלות מאתגרות המצריכות התארגנות מקדימה בקבוצות, מאמץ מנטלי קטנטן של התאים האפורים בראש, סיעור מוחות ודיון קולקטיבי, יצירת קשר עם ותיקים, עיון בספרים ושיטוט באתרי אינטרנט, ולבסוף חיפוש "מטמונות" ברחבי המושב, הם הכלים העיקריים.
סקס, סרטים והעיר הגדולה: סקס - בוטל, סרטים - יהיה סרט מגניב, והעיר הגדולה ? כמו ברומא של פעם: אוכל מובחר, שתייה והילולה, תחרויות ומשחקים. 

היא ציבעה ככלניה                               הוא צימח עגבניה.
הוא משך בגזר                                    היא משכה בעגלתה.
הוא משך באפסרה.                             ואת שניהם תמצא
ב"עסקת המלפפונים הגדולה"           של שנת תשנ"ה.
תשובה: ----- + ------                          רמז: אצל שתי האחיות.

בסיפרו של אברהם חסון בן המושב, שראה אור בהוצאת ספרית הפועלים בשנת תשנ"ה נמצא קובץ סיפורים מדהימים המיטיבים לתאר את הדמויות והאווירה של המושב בשנות השישים. בין הסיפורים ניתן לפגוש את אדומה (שחורקה) הסוסה העצמאית והדעתנית ואת בעליה, הלא הוא אליעזר. מומלץ ביותר.

טענות ומענות                                     צעקות ומריבות
נאצות ואף מכות                                 ישיבות והחלטות
דין דברים וחברים                               והיתר ייכתב
בספר דברי הימים.
תשובה: מ------                                 רמז: חוזה המדינה

דומה שכפר טרומן הוא בין הישובים היחידים שיישמו הלכה למעשה את מצוות קיבוץ הגלויות. נדיר למצוא עוד ישוב כפרי שהתכנסו לדור בו יחדיו חברים מכל הגלויות. יוגוסלביה ויוון, רומניה וארגנטינה, מרוקו ופולין, צ'כוסלובקיה ותימן, טוניס ומרוקו, רוסיה ופרס, תורכיה ועוד רבים אחרים. עשרים ושניים לאומים, וכולם כאן בכפר טרומן. תאמרו, מיזוג תרבויות בלתי אפשרי ? אולי. השנים יגידו. אולם ותיקי המושב יספרו לכם איך - בשנותיו הראשונות של המושב, נפלו החלטות ב "כפר טרומן, מושב עובדים להתיישבות שיתופית . הדגש כמובן הוא על שיתופי. הכל שיתופי. בצו התנועה !!! חברה סוציאליסטית. צורכי הכלל קודמים לצורכי הפרט. אחד למען כולם וכולם למען אחד. מי שמעונין לקנות זרעים, דשנים או טרקטור פונה למזכירות – הקניה מרוכזת. מי שמעוניין למכור, פונה למזכירות - השיווק משותף. הפידיון הולך למזכירות המושב, לא לכיסו של החבר. במזכירות ירשמו לו זכות, וכשירצה למשוך את כספו – יקבלו במשורה, במקרה הטוב. או שיאמר לו: "מצטערים, תזדיין בסבלנות, זמנים קשים כעת, הקופה ריקה". ולא משנה עד כמה יצעק עד לב השמים: "אבל זהו הכסף שלי !" אין וזהו זה. ומי שמורד ולא מקיים את ההחלטות ? היזהרו ! יש סנקציות.
אז בכל זאת, איך מגיעים להחלטות ? מתכנס כל המושב (כמעט) במזכירות המושב, שנמצאה פעם בצריף ונדדה עד שהגיעה למקומה הנוכחי ומקיימים ישיבה. הו... הו... הו... איזו ישיבה ! טענות ומענות, צעקות ומריבות, נאצות ואף מכות... הרבה מכות ! ישיבות והחלטות. והנה אנחנו פה. תשאלו את המבוגרים. שווה ! 

הביזנטים באים !                         הביזנטים באים !
בדולח אין פה                              וקריסטלים אין.
אך להתפלל על הפסיפס             אפשר באחוזת בית.
תשובה: ------                             רמזים: בית נכות/בית גנזים/משקאות קלים
אין עתיד ללא עבר. עם כל הכבוד למייסדים שלנו מסתבר שקדמו להם אנשים שחיו פה. ממש מ ז מ ן ! ! ! המתיישבים הראשונים שהגיעו למקום מצאו כי עוד בתקופת הביזנטית התקיימו במקום חיים סואנים. ולא סתם חיים של פאלחים המתקיימים מיגיע כפיהם, אלא גם חיי תרבות ודת עשירים. במקום נמצאו שרידי כנסייה ביזנטית עתיקה שתוקנה ושונתה בתקופה הערבית ושמשה את המאמינים הרבים שפקדו אותה. שרידיה הצבעוניים של רצפת הפסיפס המפוארת ומזבח האבן המעוטר בכתובת יוונית, נמצאו במה שהפך להיות מאוחר יותר המשק של משפחת קריסטל אברהם (היום מתגוררת שם משפחת מרכוס), שרדו את צוקי העיתים מהתקופה הביזנטית עד שהחליטה רשות העתיקות של מדינת ישראל להעתיקם למקום של כבוד. לאחר שצולם האתר ומופה החלה עבודת נמלים עדינה ומורכבת ואבן אחר אבן נשלפה ממקומה עד שלא נותרה אבן אחת על כנה. המוצגים מוצגים כיום ברחבת הפסיפסים שבמוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, היא אחוזת בית. 

זיבדת מקנה בחביונה                   הביאו אז אחד אחד.
נוגשים ברמך בפרגול                    והוא מושך בעול.
עומדים בשול אחד אחד                 אחר עולים אל הבימה.
מנחם פה צפה בכד                       עד ישאב כל הלבן.
ושם אישתו מביא מזל                   בלעז תקרא: -------
דור הולך ודור בא ועולם כמנהגו נוהג ? לא בדיוק. שנות הצנע של תחילת המדינה היו שנים שבהן הצנע והסתפקות במועט היו דרך חיים. רשתות שיווק ?! מרכזי קניות ?! קניונים ?! מה פתאום. קניונים היו רק בדרך באילת, ועמוקים. איש לא הכיר את המושג כרטיס אשראי, אך כולם קנו באשראי. ואיפה קנו ? במכולת היחידה שהייתה, "בצרכנייה". למה צרכנייה ? משורש צ.ר.ך. היום - מי שצורך הוא צרכן. אך אז הצרכן היה דווקא המוכר, יצחקי המיתולוגי. הוא ומרתה, שקדי כמובן. שניהם עבדו בצוותא וניהלו את ה"צרכנייה". לא כדי להרוויח חלילה, שהרי הצרכנייה אינה שלהם אלא של המושב, של כל חברי האגודה, והם, הצרכנים, שכירי יום. קונים בלירה, מוסיפים ארבעה אולי חמשה אחוזים לכיסוי הוצאות תפעול ומוכרים. זהו. לא מרוויחים על גב החברים. נו... סוציאליזם או לא ? כמעט קומונה. ואיפה קונים ? כמובן. ב"משביר". הרי כל הצרכניות הן של המשביר. הכל קונים במשביר. השכם בבוקר, מיד לאחר החליבה, מעמיסים הרפתנים את כדי החלב על העגלה הרתומה לסוסה ו... יאללה... דיו... למחלבה ! מגיעים וממתינים עד שהרפתן הקודם יסיים ועולים עם העגלה העמוסה אל הרמפה. מרטין, האחראי על המחלבה, שואב את החלב מן הכדים אל המיכל הגדול. מאוחר יותר תגיע המשאית ותיקח את החלב לתנובה, או לטרה. אבל בינתיים...
- היי... ?! מה זה ? מרטין, מה אתה עושה ? פתחנו מעבדה ? מרטין לוקח דגימה מן החלב ובודק. כמה שומן יש בחלב ? ... וכמה חלבון ?
- מרטין... למה ?
- אנשים משקרים. שמים מים בחלב. שיהיה יותר.
מסיימים ו... מיד יורדים לצרכנייה. קושרים את המושכות לעמודי העץ הרעועים של הצרכנייה ונכנסים. עיתוני הבוקר כבר הגיעו. "אומר" ו"דבר" וגם לחם חם לשבור את הרעב. בני ישראל ירדו לשבור שבר במצרים, ובני הראל טרומן - בצרכנייה. בתיאבון. הרי לאכול צריכים כולם, וכך מכורח הנסיבות ובאופן די טבעי הפכה הצרכנייה למרכז שבו נפגשים הכול, מחליפים דעות וחוויות ומרכלים על דא ועל הא, על זה ועל ההוא, ומי אמר למי ומדוע. ובחוץ, הסוסים שפקעה סבלנותם רוקעים מידי פעם ברגל, ולבסוף מחליטים לנטוש את עמדתם ולשוב לביתם. מסתבר, שדי במשיכה קלה של המושכות, והרצועות משוחררות, ואם לא די במשיכה קלה הרי משיכה חזקה יותר בוודאי תעשה את המלאכה. זהו, כעת הסוסה משוחררת. ט... ר... ח... ח... ח... !!! גם העמודים קרסו ועימם קרסה אף המרפסת של הצרכנייה. שוב.
על הקיר תלוי לו טלפון ציבורי. אחד יחיד ומיוחד. טלפונים פרטיים בבתים ? יחידי סגולה זכו לכך. מי שהזמין טלפון חיכה שבע שנים להתקנה. צריך הרי לסלול קו מיוחד אליו. על טלפון נייד אפילו הממציא עדיין לא חשב. בערב שהצרכנייה כבר סגורה, ולנוער אין ממש מה לעשות מתכנסים ב"מרכז", ליד הטלפון. וכשמשעמם מה עושים ? איך מעבירים את הזמן ? מציקים לאנשים. מתקשרים ומטרידים. "הלו... מדבר זה וזה... אפשר לדבר עם... אה... סליחה טעות...". שיחות הרי עולות כסף. אז איך בכל זאת ? מתקשרים בחינם. איך ? קושרים חוט תפירה או שערה ארוכה לאסימון (זה עם החור) משלשלים בזהירות פנימה, ומשוחחים כמה שרוצים. האסימון ממילא לא נופל. בסוף עוד מושכים בחזרה. נו... מה תגידו ? הנה, שוב דפקנו את המערכת. והיום כל זב חוטם מסתובב לו עם טלפון נייד ומשוכלל. הוא שאמרנו... דור הולך ודור בא ועולם כמנהגו נוהג ? לא בדיוק. 

צרמוניה                                       צריף ישן ועוד אחד.
ראינוע או קולנוע                          מזכירות וגן קטן.
ומי יודע ?                                    יתכן ששוורץ עדיין כאן.
מה כתוב היום                             בשער המקום ?
רמז: מרטין

היום עומד במקום מועדון נוער. אך היו ימים בהם עמדו בדיוק באותו במקום, במרכז המושב, מול הבית של מרטין, (היום משפחת כתב) שני צריפי עץ ארוכים שלוחות העץ הארוכים שלהם צבועים ירוק שדהה כבר מזמן וגגות הרעפים האדומים אינם מונעים מהמים לחדור מבעדם. הצריף האחד שימש גן ילדים. מי לא גדל בו ? מי לא שיחק בו ? מי שהיום הם אבות ואמהות, סבים וסבתות, היו פעם עוללים קטנים זבי חוטם ששיחקו בחצר הגן. עם חנה הגננת וברוריה, והגברת טיטלבום, עם נעמי סעיד עוזרת הגננת, ויפה ארואסטי, ושרה ארביב, וגם הגברת פנחסי בשנים המאוחרות יותר.
והצריף השני, חצוי לשניים. בחציו גרו ובחציו האחר שכנה המזכירות של פעם. עם טלפון. טלפון שחור עם חוגה. וליד הטלפון... מי אם לא ? שוורץ האגדי. יהודה שוורץ, מנהל החשבונות המיתולוגי שעבד בכפר שנים רבות רבות רבות... ועוד קצת. ותמיד נראה זקן. גם כשהיה צעיר. עגלגל, קרח, צועד כל בוקר ואחר הצהרים באיטיות כשתיק העור אחוז תחת בית שחיו.
אך הפעילות היותר מעניינת התקיימה דווקא בין הצריפים ולא בתוכם. ברחבה הקטנה שהפרידה בין המזכירות לגן הילדים. גדר רשת קטנה תחמה את השטח ותורן גבוה ניצב בקצה. זה היה "מרכז התרבות" האמיתי" של המושב. מזכירות מצד אחד, גן ילדים מצד שני... ובאמצע... באמצע... התכנסו כולם להניף את הדגל או להרכינו ולציין אירועים חשובים, טקס יום הזיכרון לדוגמא. והשיא היה... סרט. סדין לבן צנוע שנמתח על גבו של צריף הגן, מקובע למקומו בארבעה מסמרים ומידי פעם כשהרוח החולפת נושבת הוא נופל, ובמידה ושרד במקומו, יוצרת בו תנועת האוויר גלים והוא מתנועע ומעוות את פני הגיבורים באופן מצחיק. טרזן, מצ'יסטה, הרקולס. גיבורי ילדות של פעם. מילא המסך, אך מה לגבי הקול ? אמרנו קולנוע ולא דייקנו... בתחילה... אבל ממש בתחילה.... ראינוע נכון היה יותר לומר. סרט הצלולויד הסובב על המסרטה מציג את התמונות ומידי פעם נוספו כתוביות קצרות בלבד. לא תרגום של ממש. ומה לגבי הקול ? כן, לזאת יש סרט נפרד עם רשמקול וחובה על חלפון המפעיל המיומן לתזמן במדויק את התמונה ולהתאימה אל הקול, שאם לא כן אזי יזועו השפתיים על המסך והקול יאחר לבוא. והסרטים... בשחור לבן. כמעט כמו החיים. פשוטים. לא מורכבים כמו היום.

מבגדד ועד חיג'אז.                             היא מושכת ונושפת.
מעשנת ומקטרת...                             בפרברים בפרדסים
וכל הלילה לקהיר.
תשובה: ---- ה---- והמקום: ?             רמזים: גוריון + אמדורסקי, תיסלם.
ומי לא שר עליה ? "בין הפרדסים תחנה עומדת...", "רכבת לילה לקהיר...", "וצ'יק צ'יק צ'אק הקטר נשף..." ועוד רבים השירים שנכתבו עליה. הנה... גם אנחנו זכינו. גם לנו הייתה פעם תחנת רכבת, ומי יודע... יתכן שקרב היום בו רכבת מודרנית שתצא כל בוקר משוהם תחדש את ימיה של הרכבת שחלפה לה בסמוך לבסיס הצבאי בית נאבאללה ועצרה ממש אצלנו, בקצה המושב, בשולי המטע של משפחת וייס (קושיצקי). מי שימהר לגשת יבחין בוודאי בקיר האבן הנמוך הסמוך לשביל ולגדר המקיפה את המטע. ומי שממש מעוניין לדעת מה לרכבת דווקא בכפר טרומן, יואיל נא לחפש באינטרנט תחת השם "המסילה המזרחית", הרכבת החיג'אזית או בפורטל של רכבת ישראל. בכל מקרה, הנה טעימה קלה מתוך ויקיפדיה:
המסילה המזרחית נבנתה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הטורקים הקימו את הקטע מטול כרם ללוד כחלק מהקו עפולה - באר שבע - סואץ שנועד להובלת כוחות ואספקה לחזית עם הבריטים, ומטול כרם נבנתה מסילה לכיוון חדרה ואל יערות האלונים שהיו בסביבתה על מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה ולהסקת דודי הקיטור של הקטרים. כמו רכבת העמק ומסילת השומרון, המסילה נבנתה ברוחב צר של 105 ס"מ. המסילה נבנתה בשפלה הרחק מקו החוף כדי להימנע מפגיעת תותחי הצי הבריטי ששלט בים התיכון לאורך המלחמה. עם נפילת ארץ ישראל בידי הבריטים, סללו הבריטים מחדש את המסילה מלוד אל חדרה מזרח ברוחב תקני, ומשם המשיכו את הקו צפונה אל חיפה ובכך איפשרו את פתיחת הקו חיפה - קנטרה ב-1 בנובמבר 1920, כחלק משרות הרכבת המנדטורית. בין חדרה ללוד היו תחנות בקאקון (אחיטוב), טול כרם, קלקיליה (אייל), ראש העין, רינתיה וכפר ג'יניס (תעופה).
מתחנת הרכבת כפר ג'יניס יצאו שתי שלוחות:
• שלוחה מזרחה באורך של כ-4 קילומטרים, שנבנתה על ידי הבריטים למחצבת אבן באזור הכפר בית נבאללה. השלוחה נבנתה על בסיס מסילה צרה (762 מ"מ) שנסללה מלוד לכפר א-לובאן בזמן מלחמת העולם הראשונה ונזנחה לאחריה.
• שלוחה מערבה שנבנתה בזמן מלחמת העולם השנייה אל תל השומר. שתי השלוחות יצאו משימוש לאחר הקמת מדינת ישראל. 

שכחו אותי ב...                            תערובת חרובים
מסיבות וריקודים                         מי זה נם על השקים ?
זה אני בחלומי.                      
איפה נרדמתי ?                          רמז: ביבר
סינמה סיטי. אולם מפואר ומושבים מרופדים, כאלה שנותנים לגוף לשקוע לתוכם בכבדות ובאנחת רווחה, להתרווח בנחת לאחר יום עבודה מתיש ומיוזע בשדה... כאלה, לא היו לנו. ומה כן ? מחסן גדול גדוש שקי יוטה מלאים בתערובת מזון לבהמות ולעופות. זה היה בשפע. ופעם בשבוע היה מגיע "הסרטן"... כן... כן... זהו האיש. כך קראו אז למסריט. איך יודעים ש"היום יש סרט" ? מודעות פרסומת ? אינטרנט ? לא ולא. פרסום חוצות ? כן. אך לא פרסום חוצות של היום. לא כרזות או שלטי חוצות ענקיים הניצבים בצדי הדרכים. אלא איש אחד ואישתו. האישה, יושבת במושב הנהג אוחזת בהגה של מכונית הויליס הישנה, מכונית כמו אלו שרואים בסרטי שנות הששים. הבעל יושב על חרטום המכונית, רגליו מונחות על פגוש הניקל הבוהק ובשתי ידיו אוחז הוא אקורדיון. האישה נוהגת באיטיות והבעל מנגן, מידי פעם מניח את האקורדיון, מקרב לפיו מגפון ומכריז בקול:
- " היום... יש... סרט... היום... יש... סרט... בואו לראות. היום בשעה שבע יש סרט... כולם מוזמנים. בואו לראות." ושוב עולה קול הנגינה של האקורדיון, וחוזר חלילה. המכונית סובבת באיטיות בכפר. סיבוב ועוד סיבוב... כעת כולם יודעים. היום בשעה שבע יש סרט. ואכן... לקראת השעה שבע מתמלא "האולם". כעת, לאחר שעמד בפתח ועזר לאישתו מרתה לגבות את דמי הכניסה, מתקין ה"סרטן" על מכונת ההקרנה שני גלגלים, מותח את סרט הצלולויד, מגלגל ומזין אותו דרך נפתוליה וקרביה של המכונה, שולף את קצהו מן הצד השני ומתקינו על הגלגל הריק. זיזי גלגלי השיניים אוחזים בשולי הסרט המנוקב ומושכים אותו קדימה ברעש המיוחד אך ורק למכונת ההקרנה. טר... ר... ר... אין עוד בעולם רעש שידמה לו. מכבים את האור ומתחילים. ש... ש... ש... שקט ! די להרעיש ! והסרט... הסרט ישן כמובן. לפעמים נדמה שבמכוון, בוחרים את הסרטים הכי ישנים שיש. והסרט נקרע. מדליקים את האור. מתקנים. ושוב מתחילים. בדרך אבדו כמה אפיזודות. לא נורא. נשלים מהדמיון. ושוב נקרע... וחוזר חלילה. וכך עד ההפסקה. זהו. תם הגלגל הראשון. הפסקה. מדליקים את האורות. מחליפים גלגל ומתחילים בהקרנה. האור כבה. המכונה שוב מטרטרת ברעש, והקהל, בעיניים פעורות, צופה במתח במתרחש על המסך. אופס... זה לא הגלגל הנכון. שוב מדליקים את האור... ומחליפים. מתחילים שוב. כיבוי אורות. צל שחור חולף מידי פעם לאורכו של המסך ומסתיר לצופים. המאחרים שיצאו להשתין ממהרים להתיישב במקומם. אט אט יורד השקט על האולם. הסרט נמשך ונמשך... ושוב נקרע ! מפתיע... אך הפעם כמעט ולא נשמעות טרוניות מצד הקהל. הסרט הקרוע ממשיך להסתובב על הגלגל... מסתובב ומסתובב... דקה עוברת... דקותיים חלפו... ועוד דקה... ועוד דקה ואיש אינו מגיב. כולם נרדמו ! גם המסריט. ובהקשר זה יוכלו ה"גששים" לומר: "יופי נרדמים אתו". מושבים מרופדים לא היו. כבר אמרנו. מה כן היה ? ספסלים פשוטים, עם משענות עץ שלאחר פרק זמן קצר הגב דורש את תשומת הלב. אך גם לזאת ימצא פתרון. הרי ה"אולם" איננו באמת אולם, אלא מחסן. והמחסן משמש בימי שגרה וחולין לאחסון תערובות מזון לבהמות. ערמות גבוהות של שקים גודשות את המחסן, ומי שעייף ומי שספסלי העץ הקשים אינם נוחים לגבו, מטפס ומשתרע לו בנוחות יתרה, מתרווח על ערמות השקים המאמירים לגובה וממלאים את המחסן, עד לגג כמעט. ומי שחשקה נפשו בחטיף, מביט לצדדים בגניבה, ובחסות החשיכה, מבלי שיראו אותו, בשקט בשקט ובזהירות רבה מחורר ופוצע את שקי היוטה ושולה מתוך התערובת פיסות ושברים של חרובים. כך הכי טעים. מבלי לשטוף, היישר מהשק אל הפה. זהו. הסרט תם. האנשים נוטשים עוזבים את האולם. מתאספים בחבורות קטנות וצועדים בצעדים מהירים בדרך שכמעט אינה מוארת. הדרך הביתה עדיין ארוכה. מעיפים מבטים גנובים לשמאל, אל עבר החורשה האפלה. מי יודע מה מסתתר שם בחסות החשיכה ? קולן המאיים של הצפרדעים המקרקרות נשמע היטב מהתעלות הקרובות שמצדי הדרך. ראשון הגיע לביתו וממהר להיפרד. שני אף הוא פונה ונבלע בריצה בשביל המוליך לביתו. אט אט, מתמעטת החבורה ונאספים כמעט כולם איש איש לביתו. שניים נותרו. עוד רגע קט ורק אחד יוותר. לבד.
- תלווה אותי עד הבית.....       ותלווה אותי בחזרה ? .......     ומי יחזיר אותי ? .......
ורק כעת משהגיעו לבית התפנו לבדוק. ספירת מלאי. היכן הילד הזה ? והיכן ההוא ? הרי כולם יצאו יחדיו לסרט. יצאו ארבעה. חזרו שלושה. שוב יוצאים בצעידה מהירה לעבר ה"אולם". נו... ? הסרט תם. רוב הקהל... כבר מזמן מכורבלים עמוק במיטותיהם. האולם... אפל סגור ומסוגר. אצל מי המפתח ? והילד ? רק הוא אינו חש כלל במהומה שיצר. הילד נרדם וישן שנת ישרים/שינה ערבה. על השקים. 

הוד עבר אין פה בכלל                      רק ביתן קטן נושן.
בלות ימים קדמוניות                        לא יעידו על גבורה.
כלי משחית                                      פה לא תמצא.
ועד המושב חשב/שקל                      אם נחוץ הוא כלל וכלל.
פעם אז בזמן עבר                           פה שכן לו ארסנל.
"קשה... קשה..." אומרת לובה העולה החדשה מרוסיה בתכנית ארץ נהדרת. אכן קשה. בתחילה רצינו לומר: דבש לא ליקקו פה המייסדים, אך אם נאמר זאת נחטא לאמת. קל לא היה אמנם, אך דבש כן וכן ליקקנו פה. ומי אחראי לכך תשאלו ? הסכיתו נא ושמעו.
כיום טרומן הוא ישוב הנמצא בלב הארץ. משופע בוילות ובבתים מפוארים. בעיתונים כתבו על דייר מסוים המתגורר ב"אחוזה", וגם כתבו מידי פעם על סלבס זה או אחר(ת). אך פעם, אז... בשנות החמישים והשישים... של המאה הקודמת רבותיי !!! של המילניום (האלף) הקודם – אז, הדברים נראו שונים לחלוטין. בכפר הצעיר התגוררו הראשונים באוהלים ואחר כך עברו המשפחות לבתים צנועים של שני חדרים ושירותים... איין, ובלילה משגבר הלחץ באזור החשק ואי אפשר יותר היה להתאפק נאלצו לצאת בחשכה אל החצר לעשות את צורכיהם. שם היו השירותים, או לעשות בסיר. (איכס). והאזור, אזור ספר של ממש. מרחק הליכה מהגבול של 67. מסתננים ערבים גנבו את הגבול מכיוון השטח הירדני (שהיום קוראים לו בשם הרשות הפלשתינית) וגבל ממש בשדות של בית נחמיה ובחסות החשיכה חדרו למשקים. המסתננים, או כפי שנקראו בפי כל "פדאיונים" (התרגום בערבית "מחרפי נפש", יעני מתאבדים, "שהידים" של היום) קיבלו גיבוי ממצרים ומירדן. החשש לפגיעה בנפש ריחף תמיד באוויר. לאחר שחוליית מחבלים חדרה לבית ספר בכפר חב"ד ורצחה חמשה תלמידים ומדריך שהיו עסוקים באותה שעה בתפילת ערבית, ומסתננים שרצחו אישה ואת שני ילדיה ביהוד, ביצעה יחידה 101 (הקומנדו הראשון של צה"ל) בפיקודו של אריק שרון בתגובה לפיגועים פעולת תגמול. בפעולה זו, נהרגו עשרות מתושבי הכפר קיבייה הסמוך למושב בית נחמיה. משרד הביטחון התקין אז על כל בית שני פרוז'קטורים, פנסים שאמורים היו להאיר את החצרות. האור לא היה חזק במיוחד אך תרם במשהו לתחושת הביטחון של התושבים. מה גם שאחת לחודשיים הגיע צ'ק בדואר, ישירות לכל משפחה ממשרד הביטחון, תשלום בעבור החשמל לשתי המנורות. מה לעשות ושני הפרוז'קטורים לא עצרו את המחבלים והחדירות לא פסקו. ביום עבדו המתיישבים בחקלאות, ניסו להוציא לחמם מן האדמה, מן הרפת ומן הלול, ובלילה הסתובבו בפטרולים, הציבו מארבים ושמרו מפני חדירות המסתננים. איך נאמר שם ? "ידו האחת במחרשה והשנייה אוחזת בשלח". אפילו כיתות כוננות היו בכל מושב, ונשק - כמעט בכל בית שני. מידי בוקר התעוררו בעלי המשקים וביצעו ספירת מלאי. האם הכל במקום ? האם מישהו ביקר בלילה ? סופרים את הפרות. ופתאום עולה קריאת שבר: " מ ר י ם... ! ג נ ב ו ל נ ו א ת ז ה ב ה !!! כן, לפרות היו שמות. לכל פרה שם, והרפתן מכיר כל פרה ופרה בשמה. גם הפרה מכירה את שמה. נו... טוב... אפשר לחשוב... זה הרי לא כל כך מסובך. כמה פרות היו כבר ? שתיים וחצי ? שלוש ? למה חצי תשאלו ? שאלה יפה. בתחילה, כשעלו המתיישבים הראשונים היו הם כצפוי "תפרנים". מוסדות המדינה הצעירה נחלצו לעזרתם וסיפקו להם אמצעי ייצור ראשוניים, קרקע, מיכסות ייצור, סיוע בהדרכה, אשראי, סוס, עגלה וגם פרה וחצי. פרה לכל משק חקלאי ועוד חצי פרה ב"שותף" עם השכן. תסתדרו. מעניין של מי למעלה היה הרעיון המבריק. מעניין איך עושים זאת. מה... ? חותכים באמצע... ? משפט שלמה ? עכשיו צריך להתחלק. אקט סוציאלי או כלכלי ? כמעט קומונה. אה... רגע אחד... כמעט שכחנו... מה קורה עם זהבה הפרה שנגנבה על ידי מסתננים בלילה ? בלעדיה הרי כמעט חצי משק איננו. רצים מהר ברגל, או רוכבים על אופניים ומזעיקים את הרב"ש. רכז ביטחון שוטף. קודם פרל ואחר כך גוז. גוז אחראי על הביטחון ועל מחסן הנשק. המחסן המלא ברובים ובציוד חיוני אחר ממוקם בחורשה העבותה בתוך מבנה מרובע המוקף בצמחיה ובגדר תיל דוקרנית וסביבו עדת כלבי זאב אימתניים החושפים שיניהם אל מול כל מי שמעז להתקרב. כעת, פותחים במהירות את דלת המתכת ומחלקים קרבינות, רובי F.N. וצ'כים לצוות הכוננות. משמר הגבול כבר הוזעק, הכלבים הנסערים הבינו כבר שמשהו קורה והם מושכים ברצועות בכוח ואינם מפסיקים לנבוח. יוצאים לדרך. מתחילים בתנועה מהירה לעבר הגבול והכפרים הערביים שבמזרח. חולפים במהירות על פני הבתים הרדומים. גלגל השמש העולה מתחיל להאיר את האזור, הנה... הגבעות נחשפות מרחוק כבר ניתן לראות את צריח המסגד של הכפר הערבי. יורדים בואדי... ומטפסים שוב... הנשימה כבדה. הכלבים נובחים בטירוף ושועטים קדימה. הם מריחים משהו באוויר. הנה... הנה... שם ! מצביע אחד החברים. המתח מרקיע שחקים. הידיים אוחזות בנשק בחוזקה. האצבע על ההדק. מרחק מאות מטרים בלבד מפריד בין הרודפים למסתננים. הפרות אינן נענות לרצון הנוגשים בהן ונעות באיטיות. אלו מאיצים בהן והללו מפנות מבטן לאחור ופוערות זוג עיניים גדולות להבין את פשר הנביחות. יריות ראשונות נורו באוויר לעבר הנרדפים עד שהבינו כי בזו הפעם לא יעלה בידם להעביר את הפרות את הגבול. הכדורים שורקים מעל ראשם ומה נותר להם לעשות ? פרה ראשונה ננטשת ולאחריה עוד אחת... ועוד אחת. שתי פרות הספיקו לחצות את הגבול. נראה כי בכל זאת יאכלו היום בכפר הערבי בשר יהודי. זהו. ה - cao boys אוספים את העדר ושבים על עקבותיהם. שוב תוגש לאומות המאוחדות תלונה על חדירה לשטח מדינת ישראל. אחת מיני רבות.
ומה אומרת החידה ? זוג (גוז) הפוך הוא אחלה גבר. אמת לאמיתה. גבר שבגברים, לא פחד מכלום. אפילו מעקיצות הדבורים שגידל בפרדס. ואישתו (אחות) רחמנייה ומיילדת.
סוף דבר. מסתבר כנראה שיש חיים גם מחוץ לכפר טרומן הקטן שלנו וגם שם קורים דברים, טובים יותר ואף גרועים יותר, וכך באופן טרגי הגיעה מסכת חייהם הסוערת של הזוג גוז לקיצה דווקא בניכר כשמצאו את מותם בתאונת דרכים בספרד. 

ווזווזי או ספרדי                         חילוני או סתם דתי.
כאן על תל ניצב בדד                 בית הכנסת רק לחג.
מי דר כאן היום ? --------
הרי מן הידועים הוא שכל יהודי נוהג להתפלל בסגנונו הוא. לתימנים נוסח תפילה משלהם ולעדת אשכנז נוסח אחר כמובן, מן הגלות, מן המסורת ומן העיירה. וגם לעדות יוצאי ספרד סגנונות תפילה ומנהגים מבית אבא, מסורת יקרא לזה או נוהג, וגם בתוכם הם חלוקים, "הספרדים", כמעט על כל דבר. על אופן התפילה ואופן הישיבה, ועל הכיבודים ומי שעולה לתורה ועוד כהנה סוגיות שפתרונן אף אם ימצא, תשובנה ותעלנה שוב בעוד שבוע. גם סידור שונה יש לכל אחד. וישנה כמובן המחלוקת הקבועה שבין בעלי המאה ופרנסי הקהילה לרב, הוא הרי תימני והם... אשכנזים או ספרדים, או משהו אחר, והם... יודעים טוב יותר. כל אחד רוצה לכפות את דעתו, ולעיתים ה"תלמיד עולה על רבו". זה אומר: "... כך נהוג אצלנו... ואחר אומר: "כך וכך עשינו בשנה שעברה...". סיבות למחלוקות הרי לא חסרות אצל היהודים. הרי כבר נאמר, במקום בו עומדים שני יהודים תמצא שלוש דעות. בשנותיו הראשונות של המושב שני בתי כנסת היו בו. זה העומד על תילו עד היום בחורשה (מול משפחות רובינשטיין), ובית כנסת נוסף שהיה מתמלא במתפללים בשבתות ובחגים. באחד מתפללים היו בסגנון ספרדי, בשני בסגנון עדות אשכנז. לגבי מיקומו של בית הכנסת בסגנון אשכנז קיימת מחלוקת, יש הטוענים כי במקום בו עומד כיום ביתה של משפחת גורפינקל עמד בית קטן ששמש את המתפללים ויש הטוענים כי בתחילה היה ממוקם בית הכנסת בצריף המזכירות ומאוחר יותר עבר לבית בו התגוררה בעבר משפחת טייטלבום. זה אומר כך וזה אומר כך, הנה, עוד מחלוקת. הזיכרון כנראה עושה את שלו.
תהליך החילון שעבר על החברה בכללה לא פסח על כפר טרומן, גם הטבע תרם את חלקו ומספר המתפללים שהגיעו לבית הכנסת הלך ופחת עם השנים עד שלעיתים קרובות התקשו המתמידים שבהם להעמיד אפילו מניין מתפללים. כיום פועל בית הכנסת בעיקר בשבתות ובחגים. ואם אורח המזדמן לשבת פוצח מעל הבימה בתפילה בסגנון תימני, אזי יזכה ללחיצת יד ולברכה בסגנון "חזק וברוך. חזק וברוך". סגנון התפילה מתאים לכול. ברוח משנתו של הרב עובדיה יוסף שפסק: אנחנו נמצאים בארץ ישראל – נתפלל על פי משנתו של הרב קארו ב"שולחן ערוך". איחוד גלויות של ממש, שהרי במשך אלפיים שנות גלות ונדודים היו עיניהם החולמות של אלפי יהודים מכל העולם נשואות לעבר ארץ ישראל ובסיום קריאת ההגדה של פסח לא שכחו להגיד כמיהתם העזה בקול: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
אין כפר מתאים יותר מכפר טרומן להמחיש את מימוש חזונו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ואין שיר הולם יותר מ"שיר השיירה" להמחיש עד כמה הצליח דוד בן גוריון בעירוב הגלויות. מחד, בן גוריון, שדרך אגב, לא היה עונה להגדרה "דתי", כפי שאנו מגדירים כיום "דתי", עשה הכל על מנת ליצור את
"הישראלי החדש" שאין בו סממני גלות ומאידך, למרות הנאמר לעי"ל לא התעלם מהמסורת ומהדת, דאג כבר מימיה הראשונים של המדינה לשתף את הדתיים בכנסת ובממשלה ואף קיים בביתו מידי שבוע חוג לתנ"ך. הוא שאמרנו, קיבוץ גלויות, התחשבות ושיתוף. כמו בכפר טרומן. לא ?


שיר השיירה
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: עלי מוהר
לחן: עממי יווני


בלשונות רבות מספור דיברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

ונמשכת שיירה
מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים
איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו
לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו.

מגטאות ומחנות הגחנו
אל הביצות ואל הישימון הלכנו
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.

ומכל הגלויות
ועם כל הבעיות
עם נוצר וארץ קמה
ושפה אשר נרדמה
שוב התחילה מתעוררת
ומדברת ומדברת
מסביב יהום הסער
רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח
יש עוד אומץ, יש עוד כוח.

איך ישראל צומחת מסביבנו
היא חזקה יותר מכל חסרונותינו
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.

ומכל הגלויות
ועם כל הבעיות
מסביב יהום הסער
רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמח
יש עוד אומץ, יש עוד כוח.
ונמשכת שירה
מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים
איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו
לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו
זוהי הרפתקת חיינו. 

בלדרות אומנתו                        וחלף בצקלונו.
זכות חובה ודין צדקה                בחול מועד או הילולה.
אבל עצב אזכרה                       כאן תפילה ושם ברכה.
גם פיוט ומליצה                        מעריב והשכמה.
עזר כנגדו עומדת                    בת יוכבד... היא: ----
רמז: הכהן ערך מילה
השנים עברו חלפו. המחלוקות רובן שככו. שחנו על "אשכנזים" ועל "ספרדים", על "ווזווים" ו"מזרחים", על מסורות ומנהגים. אמרנו בית כנסת כזה וסגנון תפילה כזה. רק על פלא נדיר אחד שנותר כשהיה לא שחנו עד כה. הרב. אכן פלא ! בקהילה הטרוגנית ורב תרבותית של אשכנזים וספרדים, פולנים ותימנים, מרוקאים וטוניסאים, תורכים ויוונים ורבים נוספים. במשפחה שילד יודע טוב יותר... ויותר מהוריו, מה נכון ומה לא נכון, בעולם של כאן ועכשיו. עולם תזזיתי, מודרני ודינמי המשנה פניו בקצב המחשבה של ביל גייטס ומציב בפנינו עתיד לא ברור, במדינה שממשלותיה מתחלפות טרם זמנן וראשי ממשלה אינם מסיימים את הקדנציה שלהם (כל אחד וסיבותיו הוא), צצה ועולה השאלה: כיצד ? מהו הסוד ? איך יתכן שרב אחד ויחיד (תימני), צלח את צוקי העיתים ונותר על כנו כעוגן בטוח במשך עשורים רבים ? המלצה: כדאי לשאול אותו. ועד שתשאלו, הנה מעט לרזומה.
מתחילת דרכה אחראית משפחת כהן גם על סניף הדואר המקומי במושב. מידי יום לאחר ש: "הדואר בא היום באוטו האדום... " עברו הרב, אשתו או ילדיו, ברגל או על גבי אופניים, בחמה היוקדת או בגשם השוטף, וחילקו את הדואר לבתים. הרב פנחס הכהן משמש כרב, מוהל ושוחט משנותיו הראשונות של המושב. בימים בהם נהגו האנשים לגדל תרנגולות בחצר, היה נוהג הרב, הפעם בתפקידו כשוחט, לעבור בבתים לקראת סוף השבוע, עטוי בחלוק לבן וחמוש בחלף (סכין שחיטה) לבצע את מלאכתו. מאוחר יותר יוכנו העופות שנשחטו לשבת. ובזמן בו היה הרב עסוק בעייניני שחיטה הייתה אישתו הבלנית עסוקה בעייניני טהרה כבלנית במקווה. וכששבת המלכה נכנסת ובחגים ומועדים מתכנסים כמובן בבית הכנסת, לקבלת שבת ולקריאת פרשת השבוע, לדרשה ולעליה לתורה, להבדיל בין קודש לחול ולתפילת הלבנה, לתפילות ולברכות. ומי הכין את ילדי כל המושב לבר המצווה ולימד אותם את הדרשה ? כמובן, הרב פנחס. ו... לא עלינו, אנשים מתים ויש צורך בלוויות ובאזכרות ותפילות לעילוי נשמות. ולהבדיל, בפסח, הגעלת כלים ברותחין ומכירת חמץ וגם מצה שמורה ועוד כהנה וכהנה והיריעה קצרה מנשוא... אז... זהו. עד מאה ועשרים. כן ירבו שמחות ! 

זיכרו !                                         טיפשים בתו
לא מובילים                                  ואז חיים ונהנים.
כולי ערגה כולי כמיהה                  שאל נחלתי תסורו נא.
אצלי היחפנים דרכו                      ותימנים פה לעסו.
ואם תאבו גמיעה קלה                 לשם שינוי האווירה
גימאו אלי את המרחק.

גפנים וזית, שני ענפי גידול שאפיינו את ארץ ישראל עוד מתקופת האבות. כמעט בכל מקום בו תמצא שרידי ישוב עתיק, תמצא בקרבת מקום עדויות וסימנים המעידים על הפקת שמן או על ייצור יין. כרמים, מטעים, בתי בד ויקבים היו פזורים לרוב. בט"ו באב, הוא חג האהבה, נהגו בנות ישראל לצאת אל הכרמים עטויות בגדים לבנים ולצוד את בחירי ליבן. חכמינו הציעו לרווקים לצאת אל הכרמים בט"ו באב. מעניין מי צד את מי.
גם אצלנו היו עד לא מזמן כרמים ומטעי זיתים מניבים. אך מה נותר מהם כיום ? ובכן, הכרם המשותפת של המושב כבר איננה, ורוב מטעי הזיתים כבר אינם מניבים, אך אם בכל זאת תתורו אחר הסלים העגולים תמצאו כי אלו הם סלי רשת עגולים הנקראים עקלים והם משמשים בתעשיית שמן הזית. ואכן, בכפר טרומן, שוכן לו יקב, יקב קטן, הנושא את שמו של אחד מיובליו של נחל איילון העובר לאורכו של כפר טרומן, יקב נטוף. את היקב הקימו מאיר עקל וזאב צינמון בשנת 2000 במבנה מכון חליבת הפרות (רפת לשעבר). המקום הוכשר לייעודו החדש ובינות לגפנים, לעצי הזית, התאנה והתמר הוקמה פינת חמד ובליבה יקב בוטיק. יינות שירז, קברנה סוביניון, מרלו ופורט נטוף מענבי בציר 2006, 2007, ו- 2008 מתיישנים בחביות, במכלים ובלמעלה מ - 3,000 בקבוקים יין.
מאיר, ממקימי היקב עוסק שנים רבות בהוראת הנהיגה ומכאן אנו מגיעים לכתב החידה: טיפשים (שוטים) בתו (שותים) לא מובילים (נוהגים). אם שותים לא נוהגים – ואז חיים ונהנים (מאוד). רוצים ליהנות ? מאיר מזמין אתכם לביקור בנחלתו (בעל משק). בעבר נהוג היה לדרוך את הענבים ברגליים יחפות בגת. תימנים אוהבים ללעוס גת. ואם לא די בכך, חוזר מאיר ומזמין אתכם ל"שלוק" (גמיעה קלה) לשם שינוי האווירה. כל שעליכם לעשות הוא לגמוא את המרחק אליו. כדאי, שכן מי שיגיע בשעה של רצון טוב (בדרך כלל) ייהנה לשבת בחצר בצל הגפן המשורגת, לחוש את הבריזה של בין הערביים, ללגום יין פורט מובחר מתוצרת מקומית או גראפה, "לצבוט" מעט זיתים בלדי, לנגב גבינה לבנה מלוחה ולנגוס בפרוסות מלפפון טרי. מומלץ. 

על  נהרות בבל שם ישבנו                           גם בכינו בזוכרנו את ציון
על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו               כי שם שאלונו שובינו
דברי שיר ותוללינו שמחה                            שירו לנו משיר ציון
איך נשיר את שיר ה'                                   על אדמת נכר,,,
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי
אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי,,, 

אלפיים שנות גלות של עם שלם על אדמת ניכר מסתיימות. איפה ? בכפר טרומן כמובן! כי באנו אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן כך, לכל אחד נחלה משלו, לא עוד "היהודי הנודד". געגועים לציון ולבירתה ירושלים, ושמחה על שזכינו. ומצווה עלינו להזכיר בכל מסיבה את שורשינו ומקורותינו, ולשמוח. תודה לציון, תודה לשמחה... ולילדיהם הנושאים שמות מהמקורות: חוה, אסתר, מיכל, בנימין, ו... אורית ?
את סיפור הטלפון בצרכנייה כבר סיפרנו. וכיצד מתקשרים ציון ושמחה לעניין זה ? ובכן, לאחר שפעם אחר פעם ניזוק הטלפון הציבורי (היחיד) שהיה מותקן בצרכנייה, הוצע למשפחת הרוש להתקין במרפסתה טלפון ציבורי נוסף. הטלפון ישמש את תושבי הכפר ברצותם ליצור קשר עם העולם הרחב, משפחת הרוש תפקח ותשגיח שלא יאונה לטלפון כל רע, ובתמורה תקבל מידי חודש שכר עבודתה – עשרה אסימונים ! הבעיה היחידה הייתה, שאנשים עדיין המשיכו לשלשל אסימון קשור בשערה ובסיום השיחה שארכה שעות ארוכות לקחו עימם גם את האסימון הבודד. ומי שילם בסוף חודש את החשבון ? משפחת הרוש כמובן. נו... טוב. לפחות זכו לשמוע את כל ההתחלות החדשות, העדכונים והרכילויות. כל הרומנים. הכל טרי טרי. יד ראשונה. מהמקור. וכפי שאומרת שמחה: "לו הייתי כותבת ספר על כל מה ששמעתי הוא היה הופך בוודאות לרב מכר." אנחנו ממתינים. דרך אגב, לכל המעונין, מספר הטלפון הוא: 9711429 – 03. מי יודע ? נסו.
ועוד סיפור פיקנטי המתייחס לרמז שבכתב החידה. בתקופה שבה עדיין הייתה חקלאות ענפה במושב והרפת היוותה ענף פרנסה עיקרי, החזיקה גם משפחת הרוש רפת בקר. הפרות אמנם מייצרות חלב אך יש לעניין גם ערך מוסף שכן לא רק חלב הן מייצרות אלא גם מוצרי לוואי. לאחד מהמוצרים הללו קוראים בערבית "חרה", ובעברית יפה "דשן אורגני". בקיצור, הפרות מחרבנות, ובמקום שהן יבוססו ב"חרה" ויתלכלכו, העמידו אותם מעל בור בטון גדול עליו מונחים פסי בטון וביניהם רווחים, טפחות. החרה נופל ברווחים ומצטבר בבור עד שייאסף וישמש לדישון השדות. חקלאות ירוקה. אורגני לחלוטין. מיחזור. כך שמשו הבורות במשך שנים, עד שפסה החקלאות מן העולם (שלנו) ובורות הטפחות נותרו מיותמים. לא נמצאה הפרה שתחרבן עליהם יותר. עד שבא הגואל. ברעיון מבריק ויוזמת ביצוע מעולה נהפכה בין לילה המיחראה למסעדה. קירצוף יסודי מאוד של בור הבטון, מן המסד ועד הטפחות, צבע בריכות כחול ים, חבלי סיזל גסים מלופפים סביב עמודי מתכת עגולים המיתמרים עד גג האסבסט. כמה חבילות חציר לשם המראה כפרי, שולחנות בר ארוכים, תאורה רומנטית ומוסיקה נעימה המתנגנת ברקע מקבלים את פני הבאים. הבריכה מלאה עד גדותיה מים צלולים ובתוכה משייטים להנאתם דגי מאכל. בצד מונחות ממתינות החכות. האורח ידוג את ארוחתו במו ידיו והשף במטבח הצמוד יהפוך אותה מיד לארוחה טעימה. "פיש בר". חוויה גסטרונומית של ממש. חבל שנסגר. 

סלע אש                            תרועה גם נס.
ספר גן זאב רצון.              מי ומי באים אליו
בעצרת ובחול.                  עפ"י הצהובון הניצב מי תרם לאחרונה לשידרוגי ?
רמז: רד עלה עלה ורד
.

גן השעשועים הניצב במרכז המושב הוקם לזכרו של מיכאל פטר שנפל בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. הגן מהווה עדות זיכרון חיה ותוססת לניצחון החיים על המוות. במרכזו של הגן סלע גדול ובצדו הימני הכתובת "תהילתם עומדת לעד", משמאל ניצב עמוד "יזכור". הגן המוצל הכולל מגלשות, נדנדות ומתקני משחקים רבים משמש את תושבי המושב לקיום עצרות זיכרון ואת הפעוטות וילדי הכפר להנאה ולשעשועים. לאחרונה שודרג הגן בתרומה של המועצה האזורית חבל מודיעין וה"טוטו". כתב חידה זה כמו גם האחרים מכיל בתוכו את התשובה ורמזים רבים. סלע יש בגן מיכאל, בטכסי הזיכרון מדליקים אש, מריעים (תרועה) בחצוצרה ומניפים נס בגן מיכאל. מומלץ לקרוא את הספר שנכתב לזכרו של מיכאל. עוד רמזים: פטר והזאב, זאב רצון (ח"כ לשעבר). 

כתוב "2 פקודות" וגרשן.                        כיכר בכרכרה ושבר בה,
האם בג בה ?                                        ומתחתם צינה וקיפאון
ומי נוהג בם ?                                         רמז: ארטיק
שנות הששים. הימים ימי קיץ לוהטים. רוב התושבים מתגוררים בבתי סוכנות קטנים. שני חדרים, מטבחון ושירותים, סך הכל ארבעים ושמונה מטרים רבועים למשפחה, וחצר גדולה. דוד שמש יש רק לעשירים. מתקלחים ב"טוש" (מקלחת) ואת הילדים רוחצים בפיילה. מפח. שם גם מכבסים, אין מכונת כביסה. את הכבסים תולים לייבוש בשמש. מקרר חשמלי ? מיקרו גל ? מה זה ? אפילו כיריים איין, גז יותקן בבתים רק בעוד מספר שנים, בינתיים מבשלים על פתיליה. על טלוויזיה עדיין לא שמעו, גם לא שחור לבן. רדיו, למרבה ההפתעה היה, אמנם בגודל של טלוויזיה, אך היה. טלפון בוודאי שלא. סלולרי ?! נייד ?! מה הפנטזיות הללו ? מחשב ? אינטרנט ? גם ג'י. פי. אס., טרם הומצאו. מכונית, נדיר ביותר. הרכב הנפוץ – אופניים, עם סבל, בלי הילוכים. האוטובוס, אם מגיע, מגיע פעמיים ביום בלבד. הקיץ בשיאו. השרב מכה. האוויר עומד. אין מזגן. יובש שורר בכל. רק זמזומן של הדבורים החגות מעל פרחי הדרדר הצהובים נשמע באוויר. נשמע כמו ימי הביניים במקום שכוח אל ? כמו... ימי קדם בקצה נידח של העולם ? לא. כפר טרומן. שנות הששים.
לפתע נשמע קול הפעמון. גלין... גלין. גלין... גלין. אל המושב נכנסת עגלה רתומה לסוס. לא. עגלה איננה התיאור ההולם. קרון אפור העשוי לוחות עץ ופח מונח על יצול ישן ושני גלגלים. הסוס הזקן, או אולי הייתה זו סוסה, מושך באיטיות את הקרון החצוי לרוחבו לשניים. בחלקו העליון מונחים זה ליד זה ככרות לחם שזה לא מכבר יצאו מהמאפייה, ואילו בחלקו התחתון... הו... הו... חלקו התחתון של הקרון עמוס לעייפה בלוקים גדולים של קרח. גלין... גלין. גלין... גלין.
- שלום צ'וצ'ו.
- שלום גיברת.
- מה חדש ?
- הכל אותו דבר.
- יש משו טוב ?
- הכל אותו דבר.
- תיתן לי שתיים שחור ואחד לבן ו...
- בבקשה.
- תחליף לי. זה... שרוף יותר מידי.
- קחי. הכל אותו דבר.
- תודה. ו... תן לי גם חצי בלוק.
צ'וצ'ו, יהושע בשמו הלא מקוצר, אוחז בידו את הגרזן ומכה בחוזקה באמצעיתו של בלוק הקרח. הבלוק נבקע לשניים. רסיסים קרים ניתזים לכל עבר ומרטיבים את הפנים ביום שרב. שברי קרח קטנים התעופפו לרגע קט באוויר ואחר נחתו ונחו על משטח העץ.
- צ'וצ'ו... צ'וצ'ו... תן לי... תן לי... ! הילדים היחפים שעמדו עד כה מהצד והביטו בסקרנות בנעשה נעורו פתאום לחיים.
- צ'וצ'ו... צ'וצ'ו... הם נדחפים ומצטופפים מאחורי העגלה, מושיטים ידיים. מי מהם יזכה ? צ'וצ'ו רוכן מעט לפנים העגלה, חופן בידו גוש של קרח, מביט בילדים ו...
- קח. הוא אומר ומושיט ידו לאחד הילדים. - כמו ארטיק.
- גם אני... גם אני...
- קח. אומר צ'וצ'ו ומושיט ידו פעם נוספת. עוד ילד מאושר זכה בתחליף לשלגון קרח.
בבית, שוברים את בלוק הקרח ומכניסים למקרר. והמקרר, טיפש, אינו יודע ליצר קרח בעצמו. בכל יום ממלאים אותו בקרח שקונים מצ'וצ'ו. עד למחרת היום.
והסוס... שעשה את דרכו מבית החרושת לקרח שבמעברת מחנה ישראל עד לכפר, מה אתו ? בכל הזמן הארוך שחלף, עומד בנחת במקומו, מנצל את ההפוגה הזמנית שזכה לה מן ההפקר. מצליף מידי פעם בזנבו לגרש את הזבובים שמצאו אכסניה על גבו. חוטמו טמון עמוק בתוך שק השעורים הקשור לו בחזית ופיו בולס.
ד י ו... אומר צ'וצ'ו לסוס. היידה. שוב יוצאת הכרכרה לדרך. רכב במרכבה מביא בג לכפין ושבר לדיכפין כיכר לכל מזה, ומתחתם קרה צינה וקיפאון. בית ועוד בית. כיכר ועוד כיכר... עד סוף הכפר. והקרח נמס אט אט. 

רוכל אני ולא רכלן.                      תגרן אני ולא יקרן.
לקץ הפכתי לירקן.                      סידקית כפתור
מלבוש רוכסן.                             בזול מכרתי במושב.
ושמי ? ---

בפרפרזה על המערכון של ה"גשש החיוור" היינו אומרים "רוכלות... מקצוע מכובד". את סיפור מוכר הלחם והקרח צ'וצ'ו הזכרנו, על סיפורו של מוכר הנפט שהיה עובר במושב עם מיכלית נפט אדומה רתומה לסוס נוותר בשלב זה, גם על סיפור מוכרי הספרים שכתתו רגליהם מדלת לדלת ומכרו את האנציקלופדיה הבלתי נגמרת, הלא היא האנציקלופדיה העברית נדלג, שהלא מי פותח היום אנציקלופדיה, הרי הכל נמצא במרחק מקש, באינטרנט, ולמה לטרוח ולהרים ספרים כה כבדים שבמקרה הטוב יכולים לשמש כמעצור לדלת ? גם את סיפורם של מוכרי האבטיחים נשאיר למועד אחר. בעיר, דרך אגב, היו עוד שני סוגי רוכלים, אנחנו לא זכינו. הראשון היה מוכר הסודה שסבב בעיר עם עגלה עמוסה לעייפה בבקבוקי סודה כרסתנים שבראשם מנגנון מיוחד, סיפון, סיפולוקסים, קראו להם. והשני... על השני נפוצו שמועות שהצמיח קרניים לגברים רבים. היה זה החלבן שהשכם בבוקר כשסימני החשיכה האחרונים עדיין בשמיים וקרני השמש הראשונות רק החלו לעלות, עלה ברגל קומה אחר קומה והניח על סף כל דלת את בקבוקי החלב הטרי. הכסף כבר היה מונח ליד הבקבוקים הריקים מאתמול. עבודה קשה, לעלות יום יום בכל המדרגות קומה ועוד קומה, כך במשך שעות ארוכות, מתישות וסוחטות זיעה. לפי המשל, מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת. ולפי הסיפורים, לא יצא שכרו של החלבן בהפסדו. הגברים כבר יצאו לעבודתם והשטח כעת פנוי. עקרות הבית המשועממות נותרו לבדן ועתותיהן בידן. זוהי שעתו של החלבן. השמועה אומרת שילדים רבים שנולדו בשנות הששים דומים לחלבן.
אך אם בעייניני רוכלות עסקינן, לא נוכל שלא לספר עוד סיפור אחד. שאלה, מה עדיף ? חנות בגדים מפוארת בקניון או בוטיק נייד ? תלוי את מי שואלים. כיום עולה אדם לרכבו ונוסע לקניון הסמוך לקניות ולבילוי, אך בימים בהם כלי הרכב היחידים היו אופניים וסוס ועגלה, והקונים אינם יכולים לבוא בעצמם, וגם אם ירצו לעשות כן, קניונים איין, אזי יואיל נא המוכר ויטריח את עצמו, אם מחפש הוא פרנסה, ויבוא אל הקונים.
עם בוקר נהגו הגברים לצאת לעבודה, מי לשדה במושב ומי לעבודת בניין מחוץ למושב. עקרות הבית נותרו בגפן, מנהלות את משק ביתן, מסוגרות ומנותקות מן העולם. הלא אמרנו כבר, טלוויזיה איין וטלפונים איין. אין מחשב ואין אינטרנט. ומי יכול לספק אינפורמציה וחדשות עסיסיות על המתרחש מחוץ לכפר הקטן, ועל חידושי האופנה האחרונה בפריז הנוצצת או ברומא... מי יספר ? מי שבא ויוצא ב"עולם הגדול".
- ב ז ו ל... ב ז ו ל...
רכב לבן וקטן מסוג טנדר היה מגיע למושב אחת לשבוע. צפירה קלה ולאחריה:
- ב ז ו ל... ב ז ו ל...
מעטים יודעים את שמו האמיתי, אם יש בכלל כזה. חלקם אף התפלאו כשנשאלו לשמו. מה פרוש ? הרי ברור וידוע לכל. בזול, זהו שמו. כולם מכירים אותו בשם בזול. ובכן, למי שעם השנים שכח, או אולי מעולם לא ידע, שמו משה. אחת לשבוע היה מגיע, צופר קלות, לוקח את הזמן ונוהג במתינות עד שתצא עקרת הבית מחצרה. הנה היא... עטופה בחלוק פרחוני העשוי מבד כותנה פשוט וכפכפי פלסטיק לרגליה. זהו. בפשטות. ללא איפור ועדיים או סממני אופנה אחרים. לא, ציפורניה אינן עשויות ואת שערה אספה כלאחר יד במטפחת בד פשוטה.
- שלום בזול. היא מברכת. מה שלומך ?
- תודה לאל. שלא יהיה יותר גרוע.
כמו תיבה המסתירה בתוכה את הבלתי צפוי והמפתיע נפתחות דלתות הטנדר מאחור. אך להבדיל מתיבת פנדורה הידועה לשמצה במיתולוגיה היוונית, הפעם טומנת בתוכה התיבה הזו הפתעות נעימות ומרעננות. ססמא היפתחי ! בוטיק נייד העובר מבית לבית ומציג לראווה את חידושי האופנה האחרונים מבירות העולם.
- יש משהו חדש ?
- הנה. זו דוגמא חדשה...
- יפה... יפה... !
- זה חדש... רק עכשיו... מפריז מרומא... הנה תיראי... כאן בז'ורנל...
העיניים בורקות. באמת יפה. שיק פריזאי רומנטי בטיילת על גדת הנהר. שאנז אליזה... מראה אביבי... מעורר רצון להיות... שם. ממש עכשיו. ברגע זה. חלומות.
- כמה ?
- בשבילך. רק שתיים וחצי לירות.
- הרבה כסף. בעלי לא יסכים.
- טוב. אז... יש לי את זה...
- לא... זה הראית לי שבוע שעבר...
- וזה... ?
- לא. יש משהו בשביל הילדים ?
- י ש ... ! הרבה. איך ? איך יכול טנדר אחד קטן להכיל בתוכו את כל חלומות ונפלאות העולם ?
- הו... זה יפה. תעשה לי מחיר ? אני אקח שתיים. גם לקטן.
- טוב. שניהם בשלוש לירות.
- אין לי כל כך הרבה... תעשה משהו.
- אם אין לך... לא נורא. תיקחי... תשלמי בשבוע הבא. המחברת נשלפת... ורושמים. קניה בקרדיט. בלי כרטיסי אשראי ובלי צ'קים. רק מילה.
- אה... נזכרתי... איזה מזל... אני צריכה גם ריצ'רץ' ו... כמה כפתורים. אח... אח... הילד הזה משגע אותי. אני לא יודעת מה לעשות אתו. כל יום נופל וקורע את המכנסיים. מסכן... אחר כך מתמלא כל הגוף שלו פצעים.
- הנה. קחי גם כמה חוטים ומחט. זה בחינם. ממני.
- תודה. ב'מת תודה.
- טוב... שבוע הבא.
- אני יתן לך כסך בשבוע הבא.
- אין בעיה. יהיה בסדר. אני לא דואג.
- שלום.
- ב ז ו ל... ב ז ו ל... ב ז ו ל...
(ולא הזכרנו את ה" א ל ט א ז א כ ן... א ל ט א ז א כ ן... ".) 

יד ציון או סתם חותם.                          רמז לשליט עבר.
איש אמת או אגדה                              שהיה עורבא פרח.
הוא הרי איננו בא                                 רק זכרו הוא נע ונד.
תפקידי ? מתי ?                               
רמזים: מונומנט, מחכים להארי

אדם משאיר את חותמו ומורשתו אחריו, או שאחרים מנציחים את שמו. יש הרוצים שיזכרו אותם ויש הרוצים לשמר זכרו של אחר. יד, ציון וחותם הם הסימנים המעידים על עברו של אדם. האנדרטה שבגן הפסלים היא מצבה לזכרו ולהנצחת שמו של הארי ס. טרומן tru-man) - איש אמת), נשיא ארצות הברית בין השנים 1945- 1953. טרומן שרת בצבא ארצות הברית והשתחרר בדרגת אלוף משנה. עם שחרורו פנה לעסקים ויחד עם חברו מתקופת השרות הצבאי אדי ג'ייקובסון, פתח חנות לבגדי גברים. כנראה שכישוריו העסקיים לא הוכיחו את עצמם והוא זנח את הרעיון ופנה לעסוק בפוליטיקה. בשנת 1945 נבחר לשמש הנשיא ה- 33 של ארצות הברית, כשהוא מחליף בתפקידו את רזוולט. תקופתו כנשיא זכורה לטוב והוא נחשב לאחד מגדולי הנשיאים שידעה ארצות הברית. החלטתו להטיל את שתי פצצות האטום על נאגסקי ("איש שמן") והירושימה ("ילד קטן"), הביאה לכניעת יפן ולסיום מלחמת העולם השניה. הוא ניסח מצע המכונה "דוקטורינת טרומן" בו הציע סיוע למדינות שחששו מפני השתלטות הקומוניזם. היה אוהד של הרעיון הציוני, הפעיל לחצים על בריטניה, כדי לאפשר לניצולי השואה לעלות לארץ, תמך בהקמת מדינת ישראל והכיר בה מיד עם הקמתה.

כמה פרטים פיקנטיים הנוגעים לעייניננו: מידי מספר שנים נפוצה כאש בשדה קוצים השמועה שנשיא ארצות הברית, מתכוון לבקר בארצנו. נו... וברור לכל שאם יגיע אזי בוודאי יביאו אותו לכפר הנושא את שמו על מנת להביע רגשי תודתנו והערכתנו. בימים רגילים, ימים של שגרה וחולין, לא נראה הכפר במיטבו, החורשה מוזנחת, העצים אינם גזומים, הקוצים גדלים פרא והעשבייה בצדי הדרכים צומחת לגובה באין מפריע. תקופה של הסתפקות במועט. חיים בצמצום בצל הצנע. אין כסף למותרות. אך הפלא ופלא. בכל פעם שהשמועה על בואו של "הדוד מאמריקה" עשתה לה כנפיים, צץ לו פתאום, מאי שם, תקציב מיוחד והכפר שינה פניו. טרקטור נכנס לחורשה הסבוכה וכעת יכולת לראות אף את צדה האחר. גם העשבייה בתעלות הניקוז שבצדי הדרכים נוקתה והחשש מפני הכשת נחשים פחת. מתכוננים לביקור. מזכיר למישהו את "תקופת סאלח שבתי" הזכור לטוב ?


מחכים להארי.
- יבוא או לא יבוא ?
- אמרו.
- אה... אה. טוב נחכה.
- נו... יבוא ?!
- מחכים.
- יבוא... ?!
- יבוא. יבוא. אמרו יביא כסף.
- תגיד, הוא... עוד חי ?
- מי ?
- הארי.
- לא. כבר מת.
- מתי ?
- מזמן.
- אז למי מחכים ?
- להארי.
- אבל מת.
- אמרו לחכות. מחכים.
- אז נחכה.
... ויש אומרים כי עד היום הם מחכים... ומי יודע... אולי ביום מן הימים הוא יפתיע ויבוא.
אז תפנימו. זהו זה. זה סופי ! : "... הוא לא יבוא... הוא לא יבוא... וזה... עובר ולא ישוב...". (מתוך הבלדה לעוזב קיבוץ).

מי מכם יודע מה משמעות ה "ס" המופיעה בשם הארי ס. טרומן ? ומדוע ה"ס" אינה צמודה להארי ? או שמא צריך לומר האריס ? ובכן לא. לא מדובר בשם האריס כפי שחשבו לא מעטים. ולא, זו אינה טעות של מי שחקק את הכתובת על האבן. הנה סיפור חמוד על הארי הקטן. מכיוון ששני הסבים שלו קיוו ששמו האמצעי יהיה כשמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס. כאשר שני הסבים Shif ו- Solomon היו בטוחים שהוא נקרא על שמם.
ועוד לגבי האנדרטה. בתחילה היה מקומה המקורי של האנדרטה ליד מחסן התערובת, הוא אולם הג'ודו. מול ביתה של משפחת ארביב. כיום מתגוררת שם משפחת פינחסי. מאוחר יותר הועברה האנדרטה אחר כבוד לכיכר מול ביתה של משפחת קלקודה, ולבסוף מצאה את מקומה הנוכחי בגן הפסלים. זיכרון נייד. פרט מעניין, למי שזוכר, כשהייתה האנדרטה מול משפחת ארביב היא נטתה על צידה. כשהייתה בכיכר שוב נטתה על צידה, וגם כיום היא נוטה. יש לנו פיזה משלנו.

מסוף אחד יש פה ליד                             גילדה אחת פועלת שם.
סיגריה יש אולי על שמה                          וטרנספורמציה היא עושה.
על שם הכרך ניתן לה שמו                       וכך נקרא עד תמול שלשום.
גרין דוד נתן את שמו                               אחר עמד הוא על ראשו.
---"- (--- ה----- -- ------)

במשך שנים רבות שימש מה שהיום מוכר בפי כל כ"נמל התעופה הבינלאומי על שם דוד בן גוריון" ובשמו הקודם, שדה התעופה לוד, אתר בילוי מועדף לצעירי המושב. אתרי בילוי כידוע לא היו בשפע, למעשה לא היו כלל, ובאין מועדון ראוי בו ניתן היה לבלות שמו הצעירים פעמיהם בערבי שישי בתום הסעודה בצעידה נינוחה לעבר השדה. מדרכה להלך עליה אין, כביש האספלט הצר כמובן אינו מואר, מכונית או רשיון נהיגה לא היו בנמצא - אף לא בגדר המחשבה. הליכה של שניים אולי שלושה קילומטרים ומגיעים בשערי השדה. בתחילה חופשייה הייתה הדרך, אין מחסומים ואין בידוק ביטחוני, רק מאוחר יותר הועמדה "בותקה" לשומרי משמר הגבול ששמרו בכניסה היחידה לשדה, ליד תחנת הדלק. לא כביש מהיר הוליך אל השדה ואף לא רכבת. נכנסים לאולם הנוסעים המרווח, אורות הניאון בוהקים מן התקרה הגבוהה והכורסאות הנוחות קוראות לרגליים שעייפו, בואו שבו. טעם של חוצ'לארץ. חברת התעופה הישראלית היחידה שהורשתה לטוס לחו"ל הייתה כמובן חברת התעופה הלאומית "אל על" (לפני שהופרטה). מי הכיר את חברות התעופה ישראייר, אגרסקו וארקיע ? ציונות או מונופול ?
נמל תעופה הוא שם יפה, אפילו מודרני משהו, מקרין יוקרה, אך אז, בשנים הראשונות די היה בשדה, משהו צנוע יותר. שדה התעופה לוד. על שם העיר הסמוכה. כך נקרא הוא מימים ימימה. עוד מהתקופה בה שלטו הבריטים בארץ. זוכרים ? יפה לה לעיר שיש לה נמל תעופה משלה, ובמיוחד לעיר שאיננה כרך גדול במיוחד. אך השנים חלפו, הנמל התפתח והעיר נותרה מאחור, וגם השם נלקח ממנה. לא עוד שדה התעופה לוד, אלא נמל התעופה הבינלאומי על שם בן גוריון, ובטרמינלים שברחבי העולם לא תראה כלל את השם לוד מתנוסס על גבי לוחות הטיסות היוצאות, תל אביב כתוב שם, לא לוד. ומי שבכל זאת מעוניין במעט נוסטלגיה על ימים שאינם עוד ייגש נא לקיוסק הסמוך ויבקש מן המוכר סגריה "אל על". חפיסת נייר, עטיפה בצבע כחול או ירוק ומטוס קטן ממריא אל על.
כיום נתב"ג הוא נמל מודרני שמטוסי בואינג ענקיים נוחתים וממריאים ממנו בזה אחר זה, פורקים נוסעים וכבודה מרחבי העולם ומטיסים תוצרת חקלאית טרייה לשווקי העולם. תורכיה, יוון, פריס,לונדון, ניו יורק והמזרח הרחוק, ומי לא ? רק בן גוריון, הלא הוא דוד גרין אינו כאן לראות את הפלא הגדול ולהשתאות. ומה הפלא ? הוא הרי לא בילה את עתותיו בשיטוטים בנמל, הוא עמד על ראשו וחשב.



________________________________________
שבר פה שברנו.                             אומר ודבר
וגם טלפון חינם                              שקדי ויצחקי זל
כאן מצאו כלכלתם.                       תשובה: ------ רמז: ג'ורג'.

על חרטום עם אקורדיון                  אני קורא ומפרסם.
בשרן, כרזן, אולי קריין פס             יהיה פה על אקרן.
ושם רעייתי ?                                רמז: ויליס

נופת, דבש או יערה                     וארסנל בחורש.
צ'כי קרבינה וגם כלב.                  זוג הפוך הוא אחלה גבר
ואשתו רחמנייה.                          זה הצמד הנעדר.
לא ! ביער                                    הוא לא דר.
מי אנחנו ? ---                            רמז: פדאיון

פרהסיה ?                                   משחק מקדים ?
חימום ?                                      ומה עם קצת ליטוף ?
אולי... מילות ריכוך ?                   פתאום ! כיבוש ?!
גרגר קטן בתוך כסיה                   נדחף אל עגבות הבהמה.
אל תעשו מזה עניין                     אולי יצמח פה צאצא.

הנה צועד רפתן אוחז ביד הוא חבל,                           ואחריו פרה הולכת.
פוסעים הם יד ביד ממש כמו בטיול שבת.                 אכן מראה מוזר.
פתאום בתוך חורשה דבר לא יאומן.                          מה פה קורה עכשיו ?!
מה פה חוזות עיננו ?                                                הן סדום ועמורה נהיינו.
אכן אכן שערורייה !                                                   מין זמין לעיניי כל ?!
והפריה בראש חוצות ?!                                            פרה ליד פרה.
כל אחת בתורה.                                                        דום עומדת ממתינה.
ואם שפר לה מזלה.                                                   שרל'ה יבוא אצלה.
אם בכל זאת לא עלה                                                אז ממש כבר אין ברירה
זה הזמן ממש עכשיו                                                להפריית מבחנה.
יד חודרת וטומנת                                                    כאן תצמח לנו עגלת.

נסיך קפד יודו                                    לא תמצא.
אך אם תתור אחר הסלים העגולים     תבין כי לא ביסמנו/שיכרנו אותך.
תשובה: ---                                        רמזים: שתי בתולות, ממל אחד ומעסרה אחת.

אני ואישי שיחיה                                         מוזכרים בתהילים קל"ז.
אני בכל מסיבה                                          ובעלי מוזכר בכל חתונה.
רוב ילדיי (נושאים שמות) מהמקורות.        ולי הרי תמיד היו המקורות הטובים ביותר.
בבלקוני הותקן שח רחוק                           וכך הייתי שותפה לכל סיפורי האהבים.
מה היה המספר ?                                     רמז: פיש בר.

כתוב "2 פקודות" וגרשן.                          רכב במרכבה מביא
בג לכפין ושבר לדיכפין.                            כיכר לכל מזה,
ומתחתם קרה                                           צינה וקיפאון.
ושמי ? ----                                               רמז: היידה

‏כפר טרומן מיקוד 73150   טלפון: 03-9711115   פקס: 03-9792084  E-mail
israelbiz- בניית אתרים